בריאות, בריאה והקשר ביניהם...

בכתבה הקודמת ראינו כי האדם "מורכב" מכמה רבדים הקשורים ותלויים אחד בשני; הגופני, הרגשי והרוחני. כמו כן, ראינו כי שמירה על ה"בריאות" משמעה מעשה אומנות מתמשך ואין סופי. גם בעברית, עצם משמעות המושג מצביע ישירות לכיוון זה מעצם היותו מושרש במילה "בריאה" ובריאה משמעה "יצירה" במובן של התחדשות והענקת חיים. זה גם לא מקרה שהמילה "בריאות" באה בלשון רבים, של יצירה והתחדשות מתמשכת. כך, אנו רואים את הקשר בריאה – יצירה – חיים – בריאות כמכלול אחד שלם. ואכן, שמירה על בריאות והגדלת הבריאות קשורים קשר ישיר והדוק ביכולת שלנו לברוא את עצמנו שוב ושוב מחדש ובחיבור שלנו לעולם הטבע, מקור ההשראה הגדול ביותר לכל יצירה שהיא. אף הגדרת ארגון הבריאות העולמי שנוסחה בשנת 1946 מבטאת תפיסה זו; "בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת ולא רק היעדר מחלה".

כשם שאין סטטיות בעולם ובטבע והחיים כל הזמן משתנים ממצב למצב, כך גם האדם מעצם היותו חלק בלתי נפרד מהטבע, "חיה" מיוחדת ועדיין בסך הכול בעל חיים, אף הוא נדרש להשתנות ולהתחדש באופן סדיר. כדי שנוכל לברוא את עצמנו ולהיות יצירתיים באופן מתמשך, עלינו להיות מסוגלים להיות גמישים, בגוף וברגש. וכדי שנוכל להיות גמישים עלינו להיות רפויים. גמישות והרפייה הם שני היבטים הקשורים ותומכים זה בזה והם הבסיס לכל יצירתיות ולכל התחדשות מתמשכת.

אחד החוקים העיקריים הנוגעים לבריאות והתחדשות יצירתית הוא חוק העבודה וההרפייה (המנוחה). משמעותו הינה שגוף האדם זקוק לעבודה ולפעילות, אך באותה המידה, הוא זקוק גם להרפייה ולמנוחה. כך, כמחזור הירח והים, אנו נעים כל הזמן על הציר שבין הצורך בפעילות, בצמיחה, בגאות, לבין הצורך במנוחה, בקמילה, בשפל. קל להסביר ולראות עיקרון מארגן זה דרך מערכת השרירים בגוף.

מערכת שרירי גופנו זקוקה להפעלה קבועה של כמה שיותר שרירים, אך הפעלה ממושכת של חלק מהשרירים ללא מנוחה גוררת מצידה עומס רב על מערכת השרירים כולה, ומשבשת את יכולת ההרפיה הטבעית של הגוף. עומס היתר מוביל מצידו לקריסת מערכות שונות בגופנו ולחולי. בהקשר זה מתאימה ההלכה, שככל שהאדם עסוק יותר ונמצא תחת עומס פיזי ורגשי גדול יותר, כך הוא זקוק ליותר זמן ביום המוקדש לצורך הרפייה של כלל המערכת השרירית בגופו.

אחת הבעיות הגדולות ביותר של החברה המערבית המודרנית, המשפיעה בצורה קריטית על הבריאות האישית והקהילתית כאחד, הינה החוסר הגדול בהימצאותם של זמנים מוסדרים ומוסדות חברתיים-תרבותיים המיועדים לאפשר הרפייה שרירית זו. ישנן היום בנמצא טכניקות רבות, שונות וטובות המלמדות את האדם לקיים הרפייה שלמה ומתמשכת בגופו ובחייו. ואולם, מבחינה תרבותית, החברה המודרנית בנויה על התפיסה התעשייתית כעיקרון מרכזי מארגן שלה, ובהתאמה, על עיקרון הפעולה המתמדת.

התפיסה התרבותית-ארגונית-תעשייתית המודרנית דורשת מאתנו לעבוד הרבה יותר שעות ממה שעבדנו מעולם ובתנאים הפוגעים ביכולת של גופנו לקיים הרפייה מדי מספר שעות, כפי שהדבר אכן נדרש לנו. העדר התפיסה של החשיבות הרבה והזלזול התרבותי המודרני בצורך בהרפייה ובמנוחה של מערכת השרירים בגופנו, מביא לשחיקה מוגברת של כל שאר מערכות הגוף האחרות, כולל של מערכת העצמות, העצבים, הדם, ההורמונים, העיכול ושאר מערכות הגוף ולחולי.

שחיקה שרירית זו אחראית לאין ספור מחלות גוף ונפש, שהיו נמנעות ונרפאות רק מתוך הקדשה של אפילו שעה ביום לצורך הרפייה זו. כך, אנו רואים שבמידה ואנו רוצים לקדם בריאות אישית וקהילתית כאחד, עלינו לדאוג להכניס זמני הרפייה מובנים לסדר היום שלנו, על מנת לאפשר למערכת השרירים בגופנו לשחרר את המתח הרב האגור בהם. בכל התרבויות, עד לתקופה המודרנית, היו מוסדות תרבותיים אשר הוקדשו ליצירת הרפייה שרירית הכרחית וחשובה זו. כחלק מהניסיון לאמץ את אורח החיים המודרני, חלק ממוסדות חשובים אלה הולך ונעלם מהנוף. 

חשיבותם של מוסדות תרבותיים אלה הינה רבה לא רק בהקשר של האדם היחיד אלא במיוחד בהיבט של שמירה והגדלת הבריאות בהקשר הקהילתי. כבר ראינו שיותר קל לאדם היחיד לטפח את בריאותו כשהוא נמצא במערכת קהילתית התומכת בהיבט זה. בכתבה הבאה נערוך היכרות עם מוסד תרבותי ותיק ויעיל, שזכה לאחר אלפי שנות קיומו, לכינוי "הרופא השקט". ועד אז, הרבה בריאות!